קנדו

מהו קנדו?
קנדו הינה אמנות לחימה המבוססת על סיוף בחרבות יפניות, שפותחה במאה ה-16 כדי לאחד מספר רב של טכניקות שונות. משנת 1975 ואילך הוגדר הרעיון מאחורי הקנדו כ"לחנך את הרוח האנושית על ידי יישום עקרונות החרב היפנית". מכאן שקנדו הוא משמעת עצמית, בזמן שטכניקת הלחימה היא קנג'יטסו.


קנדו נלמד עם "חרבות" עשויים מבמבוק חצוי (הנקראים "שינאי") ומגן גוף וראש ("בוגו"). לעוסקים בקנדו קוראים קנדוקה. קנדוקות משתמשים גם בחרבות מעץ ("בוקן" או "בוקוטו") לצורך קרבות מול מתחרים, ובקטאנה או באיאייטו, או קודאצ'י (חרבות ממתכת – הקאטנה ארוכה, קודאצ'י קצרה יותר והאיאייטו דומה לקטאנה אך אינה חדה) לצורך תרגול של קאטות.
בקנדו המודרני ישנם שני סוגי התקפה – חיתוך ודקירה. חיתוכים מבוצעים על החלק העליון של הראש, החלק הימני והשמאלי של הגוף, ופרקי היד. דקירות ניתן לבצע רק על הגרון, אך מכיוון שדקירה המבוצעת בצורה שגויה יכולה לפצוע את הצוואר, משתדלים ללמד אותה בשלבים מתקדמים יותר.
בקרבות ניתנות נקודות כשההתקפות מבוצעות היטב ובשליטה נכונה ומלווה בצעקה (ביפנית) בהתאם לסוג ההתקפה. תקיפת ראש תלווה בצעקת "מן" (ראש), דקירת גרון – "טסוקי" (דקירה), תקיפת אזור בטן/חזה – "דו" ולפרק היד – "קוטה" (יד קטנה). המנצח הוא הראשון שמקבל 2 נקודות.

 

רקע היסטורי:
קנדו, "דרך החרב", כוללת בתוכה את תמצית העקרונות באמנויות הלחימה היפניות. מתחילת ימי הסמוראים ביפן העתיקה, במהלך תקופת קאמאקורה (1185-1233), ענפי הסיוף, יחד עם רכיבה על סוסים וירי בקשתות, היו עיסוקיהם המלחמתיים העיקריים של השבטים הצבאיים. בתקופה זו, הקנדו התפתח תחת השפעה חזקה של זן בודהיזם. הסמוראי יכול היה להשוות את חוסר החשיבות של חייו בלהט הקרב, מה שהיה נחוץ לניצחון בקרבות יחידניים, לתפיסה הבודהיסטית המבדלה בין חיים ומוות.
לוחמים רבים הגיעו להארה באמצעות אימון בקנדו. חלקם ייסדו בתי ספר שונים לאימון בקנדו אשר פעלו מאות בשנים, ואשר עקרונות הלחימה שפיתחו מעצבים את בסיס האימון בקנדו כיום. שמו של כל בית ספר מייצג את תמצית ההארה של מקימו:
ה'איטּוֹ-ריוּ' ('בית הספר של החרב היחידה') מרמז על הארתו של המייסד, שכל חיתוכי החרב האפשריים נובעים מחיתוך מקורי ויסודי יחיד ונכללים בו.
ה'מוּטוֹ' ('ללא חרב') הוא בית ספר המיצג את הבנתו של יוצרו, יַאמַאוֹקַה טֶשְשוּ, אשר לפיה "אין חרב חוץ מהשכל".
ה'מוּנֶן מוּסוֹ ריוּ' ('ללא מטרה, ללא חשיבה מראש'), מייצג, באופן דומה, את ההבנה שתמצית הקנדו מתעלה על תהליך החשיבה המשקפת.
תרגילי הקנדו הרשמיים אשר נקבעו לפני מספר מאות שנים, נלמדים כיום באמצעות קאטות (צורות או forms) קבועות. האימונים בקנדו, באמצעות חרבות אימון מבמבוק (שינאי) ושריון (בוגו), הונהגו לראשונה במאה ה-18 על ידי נַאגַאנוּמַה שירוֹזַאֶמוֹן קוּניסַאטוֹ (1688-1767). תפיסות כמו 'מושין', או 'ראש נקי ממחשבות', כפי שהתמקצעו בהן פרשני זן, מהוות הישגים חיוניים לרמה גבוהה של קנדו. 'פוּדוֹשין', או 'ראש דומם', היא תכונה תפיסתית של האל פוּדוֹ מיוֹ-אוֹ, אחד מחמשת 'מלכי האור' של בודהיזם שינגוֹן, ואומרת שהסייף לא יכול להיות מולך שולל על ידי אשליות של סכנה, ספק, פחד, או הפתעה, העולים מפעולותיו של יריבו. ב-1920, דַאי ניפּוֹן בּוּטוֹקוּ קַאי (מפתח קרן אמנויות הלחימה היפנית) שינה את שם האמנות מגֶקיקֶן ('חרב פוגעת') לקנדו.

לבוש:
הבוגו (Bogu) היא מערכת השריון שבה משתמשים באמנות הלחימה קנדו. המערכת מורכבת מארבעה חלקים: מן, קוטה, דו וטרה.
מן (Men) – קסדה אשר לובשים על הראש במטרה להגן מחיתוכי פנים או ראש. מתחת למן נמצא הצוקי, המגן על הגרון מהדקירה היחידה המותרת בקנדו, צוקי (דקירה לגרון).
קוטה (Kote) – מגני פרק כף היד, מגנים מפני חיתוך פרקי כף היד, קוטה.
דו (Do) – מגן החזה והבטן, מגן כנגד חיתוכי הבטן, והחזה, וצדי הגוף – הידארי דו (חיתוך צד שמאל) ומיגי דו (חיתוך צד ימין).
טארה (Tare) – מגן החלק התחתון של הגוף. כל קנדוקה מרכיב את תג השם שלו ושם הדוג'ו בו הוא מתאמן על הטארה. תג זה נקרא זקן (Zekken).

מטרות האימון בקנדו הינן עיצוב הגוף והמחשבה ופיתוח נפש נחושה.
דרך אימון נכון ומתמיד ניתן לשאוף לשיפור באומנות הקנדו, להחזיק בערכים של כבוד ואחווה, להזדהות עם האחר בכנות ותמיד לשאוף להתפתחות עצמית.
דרך אלה האדם יוכל לאהוב את ארצו ואת החברה בא הוא חי, לתרות להפתחות תרבותית ולעודד שלום וקידמה בין כל התרבויות.