קנדו

קנדו נלמד עם “חרבות” עשויים מבמבוק חצוי (הנקראים “שינאי”) ומגן גוף וראש (“בוגו”).

לעוסקים בקנדו קוראים קנדוקה. קנדוקות משתמשים גם בחרבות מעץ (“בוקן” או “בוקוטו”) לצורך קרבות מול מתחרים, ובקטאנה או באיאייטו, או קודאצ’י (חרבות ממתכת – הקאטנה ארוכה, קודאצ’י קצרה יותר והאיאייטו דומה לקטאנה אך אינה חדה) לצורך תרגול של קאטות.

בקנדו המודרני ישנם שני סוגי התקפה – חיתוך ודקירה. חיתוכים מבוצעים על החלק העליון של הראש, החלק הימני והשמאלי של הגוף, ופרקי היד. דקירות ניתן לבצע רק על הגרון, אך מכיוון שדקירה המבוצעת בצורה שגויה יכולה לפצוע את הצוואר, משתדלים ללמד אותה בשלבים מתקדמים יותר.

בקרבות קנדו ניתנות נקודות כשההתקפות מבוצעות היטב ובשליטה נכונה ומלווה בצעקה (ביפנית) בהתאם לסוג ההתקפה. תקיפת ראש תלווה בצעקת “מן” (ראש), דקירת גרון – “טסוקי” (דקירה), תקיפת אזור בטן/חזה – “דו” ולפרק היד – “קוטה” (יד קטנה). המנצח הוא הראשון שמקבל 2 נקודות.